בתמונה: הילה חייט, לפני ואחרי שביצעה ניתוח "שרוול קיבה", שינתה לחלוטין את כל אורח חייה והשילה 30 ק"ג ממשקלה.
בזכות השינוי, ולאחר מסע ארוך, מטלטל וכואב – זכתה הילה להגשים את חלומה ולהפוך לאם.
היא ביקשה לשתף אותנו בסיפורה המרגש ומעורר ההשראה, כדי לחזק נשים אחרות, שאולי חוות קשיים וכאבים דומים לשלה.
הנה הסיפור שלה:

שמי הילה.
מגיל צעיר מאוד, הרגשתי שהייעוד שלי בחיים זה להיות אמא ולגדל ילדים. זה נראה לי טבעי ופשוט, והייתי בטוחה שאחרי שאתחתן – מהר מאוד אכנס להיריון ואקים משפחה.
במציאות, אחרי שהתחתנתי, כמו כל זוג שרוצה ילדים, ניסינו להיכנס להיריון בדרך רגילה וטבעית. הימים עברו וגם החודשים, הבטן לא גדלה, לא הגיעו הבחילות ואני לא הייתי בהריון.
משלא הצלחנו להיכנס להיריון בדרך הטבעית, התחלנו בטיפולים רפואיים: הזרעות, הפריות.
נכנסתי למסע ארוך ומייגע, למסלול שהיו בו סלעים כבדים שהייתי צריכה לעבור, כשכל צומת בדרך היתה קשה ומפותלת.
עברתי טיפולי פוריות, 18 הפריות שכשלו, 6 הריונות ו- 6 הפלות. את כמות הדמעות שבכיתי, העצב, הכאב והרגשות המבולבלים שחשתי, את אלה – אי אפשר למנות.
ולא רק שלא הצלחנו להיכנס להיריון בשום דרך, בנוסף – גם לא נמצאה הסיבה הרפואית לבעיה, ולכן לא ידענו איך לפתור אותה. עברתי המון בדיקות: בדיקות רחם, בדיקות התאמה, בדיקות גנטיות, קרישויות דם. כל מה שהיה וגם מה שלא היה בסל הבריאות. אך כל בדיקה הראתה שהכל בסדר. במהלך השנים החלפתי רופאים, קיוותי שזה גם יחליף את המזל, אבל דבר לא עזר.

המסלול הזה שעברתי נמשך 8 שנים והיה כמו רכבת הרים, שמטלטלת אותך בין תקוות, חששות ופחדים, תחושת כישלון, בושה, אופטימיות, אמונה, כעס ועצבים, שמחה, עצב, יגון, חוסר תיאבון, תיאבון מוגבר, עלייה במשקל וירידה במשקל, כאבים בחזה מלחץ, עיקצוצים באצבעות מחוסר סבלנות, חוסר מילים, צעקה, שתיקה, ברכות של רבנים מצפון לדרום, קוראת בקלפים ומפרשת חלומות, נמורולוגית, טיפולים הוליסטיים וטיפולים רוחניים, רפואה אלטרנטיבית ורפואה  פרטית, כאב פיזי וכאב נפשי.

בתקופה הקשה הזאת, חברות התרחקו ולא הבינו את המתרחש. הן היו שקועות בלהקים משפחות משלהן.
גם המשפחה לא הבינה ורק לחצה. בכל אירוע, הסתכלו במבטים חדים לראות אולי הבטן מבצבצת והתחילו ריכולים.

לעבודה הגעתי עם חיוך על הפנים, להראות שאצלי הכל בסדר והחיים ממשיכים. ואז מגיעה השעה שיום העבודה נגמר, וכולם מתפזרים לבתים שלהם, לחוויות עם הילדים שלהם ואני הגעתי לבית ריק וחדר מיותר בבית שהפך לחדר אפל.

בעלי היה שם לאורך כל הדרך, תמך, עזר, חיבק, הקשיב, הגיע לכל בדיקה, היה שותף מלא לכל הפריה ובדיקה שעברתי. גם ברגעים הקשים – הוא תמיד היה שם, אך בשלב מסויים, גם הזוגיות עלתה על שרטון כתוצאה מכל הטיפולים. היו עליות ומורדות, לי היה עולם משלי ולבעלי היה עולם משלו, כמו שני קווים מקבילים שלא מתאחדים. היתה תמיכה מצדו לאורך כל הדרך, אבל החוסר והכישלון והשתיקה השפיעו בסוף וזה התפוצץ במשבר גדול.

מתוך האפלה נפלתי לייאוש גדול, הסתכלתי בראי ולא הכרתי את עצמי. הרגשתי שהחיים הם כמו בניין של קוביות, ושהכל מתחיל להתפרק לי בין האצבעות לחתיכות.

ובכל התקופה הארוכה והקשה הזאת, הרופאים ראו את המימדים שלי, את עודף המשקל שלי, אך לא היתה לכך התייחסות רצינית. הם ציינו, כמובן, שיעזור אם אפחית ממשקלי מספר ק"ג, כי אני קצת מלאה, דיברו איתי על הפחתה של 10% ממשקלי דאז, כלומר כ- 10 ק"ג, אז מבחינתי – זה לא היה סיפור. הלא ראיתי נשים שמנות בהיריון וזה היה לי רק טבעי שגם אני אצליח להיכנס להיריון, למרות המשקל.

בטיפול האחרון שעשיתי, עברתי טיפול הפרייה שהצליח בבית החולים קפלן, אך לאחר מספר שבועות העובר נפל.
בעקבות זאת, פנה אליי מנהל מחלקת IVF, ואמר לי שלפי ההיסטוריה הרפואית שלי עברתי מספיק. הוא ציין באופן חד, שאינו מוכן שאמשיך בטיפולים וכי אני צריכה לפנות לאלטרנטיבות אחרות על מנת להיות אמא. הוא הציע שניקח הפסקה, נירגע ובשורה התחתונה – הבהיר לי שאני צריכה להפחית במשקל ושזה חשוב מאוד לבריאות ובעיקר לקליטת היריון ולהיריון תקין.

זה היה הדבר הכי קשה ששמעתי בחיי: שבעצם אני צריכה להפסיק לנסות להרות ולהפסיק את הטיפולים עד שאני לא מפחיתה ממשקלי. היה לי קשה לקבל את דבריו. אך בזכותם – השתנו חיי.
פניתי לאלטרנטיבות אחרות, ביררתי על אימוץ בארץ ואימוץ בחו"ל, אני ובעלי החלטנו להירשם להמתנה לקבלת ילד או ילדה, ובמקביל – התחלתי לברר מידע על פונדקאות. לקחתי הפסקה מכל הטיפולים ועצרתי כדי לחשוב ולהחליט איך ממשיכים…

בוקר אחד גמלה בלבי ההחלטה. התעוררתי ואמרתי לבעלי שהשנה הזו לא מדברים יותר על ילדים, הריונות וטיפולים ושאני רוצה לעשות משהו עבור עצמי. החלטתי לעשות ניתוח קיבה (שרוול). רציתי לעשות פעולה שתזרז את הירידה במשקל: יותר ק"ג בפחות זמן.
לא היה לי שמץ של מושג לקראת מה אני הולכת ומה אני עושה – אבל אמרתי לעצמי שעברתי די הפריות, בדיקות פולשניות והפלות ושניתוח שרוול – זה כבר קטן עליי. הייתי שלמה עם ההחלטה.
הגעתי למסקנה שאני חייבת את זה קודם כל לעצמי ורק אחר כך אוכל שוב לנסות טיפולים, כדי להיות אמא בריאה.
בשלב ההוא כבר שקלתי 110 ק"ג ובפעם הראשונה – הסתכלתי במראה והבנתי שזה חייב להפסק!!!

ב- 21.07.2009 עברתי ניתוח שרוול.
בשבועיים שאחרי הניתוח, ירדתי במשקל במהירות וזה נתן לי דחיפה מאוד גדולה. בעקבות זאת, עברתי תהליך מאוד משמעותי עם עצמי – שיניתי את אורח החיים שלי לחלוטין. הרופא שניתח אותי נתן לי את הכלים, אבל אני הייתי זו שהיתה צריכה להילחם ולנצל את הכלים האלה לטובה. ואכן, בתוך חצי שנה הפחתתי 30 ק"ג ממשקלי.

ואז…
היה לי איחור במחזור.
התקשרתי לרופא והוא ציין כי ייתכן שבגלל ההפחתה במשקל ישנם שיבושים הורמונליים. אך בעלי לא קיבל את התשובה וקנה ערכה לבדיקת היריון. אותי זה הצחיק: הרי 8 שנים אני מנסה להיכנס להיריון בכל דרך אפשרית, אז מה הסיכוי שעכשיו אני בהיריון בקלות כזאת?
עשיתי את בדיקת ההיריון ולתדהמתי – התשובה היתה חיובית. ככה, באופן טבעי, בלי טיפולים – היינו ממש בשוק.
למחרת רופא נשים אישר את התשובה ובישר לי שאני עומדת להיות אמא.

happy

סוף טוב: משפחה שלמה ומאושרת

במשך 9 חודשים, 38.3 שבועות הייתי בשמירת היריון. הרופא שלי שמר עלי ולא לקח שום סיכון שיקרה משהו והעיקר שיהיה לי היריון תקין ויוולד ילד בריא.
לאור ההיסטוריה שלי, עברתי ניתוח קיסרי, וב- 21.9.2010, בשעה 11:10 בדיוק, הרגשתי משיכה חזקה מתוך הבטן שלי, שמעתי את בכיה של הנסיכה שלי בפעם הראשונה ומאז השתנו חיי.
כעבור זמן מה, וגם הפעם באופן טבעי לחלוטין, הצלחתי להיכנס שוב להיריון, וב- 7.10.12 נולד בני, והפך אותנו למשפחה שלמה ומאושרת.

אחרי מסע ארוך של טיפולים, הריונות והפלות, אחרי מסע ארוך נפשי, פיזי וכלכלי, אחרי מסע של ירידה במשקל ושינוי אורח חיים – אני אמא מאושרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Theme developed by ThemeStash - Premium WP Themes and Websites