ניצנים: בעקבות חול נודד ולוחם בודד

פארק החולות, המשתרע בין אשדוד לאשקלון, הוא השריד המשמעותי האחרון לחולות העצומים שכיסו בעבר את כל מישור החוף. טיול בפארק מגלה שבין הדיונות הזהובות ועצי השקמים הנישאים מסתתרים גם פרקים חשובים בתולדות ההתיישבות בארץ

ימין ושמאל – רק חול וחול?

כ-40 קילומטרים דרומית לתל אביב חי ונושם השריד האחרון של שטחי הדיונות הגדולות שכיסו פעם את כל רצועת מישור החוף. שימוש לא יעיל במאגרי חולות בישראל לצורך תעשיית הבנייה הרע את מצבם, ושמורת הטבע ניצנים היא אחד משטחי החולות האחרונים במדינת ישראל שנותרו בתוליים – יחידה אקולוגית משופעת בערכי טבע ונוף. השטח כולל מגוון רחב של תצורות נוף – חולות נודדים, חולות מיוצבים למחצה, חולות מיוצבים, בתי גידול של מים מתוקים, חורשות שנטע האדם, רצועת חוף חולי ורצועת כורכר.

עד לפני עשרים שנה הייתה בעולם מגמה של בלימת תנועת דיונות חול באמצעות נטיעת שיחים ועצים. הסיבה לכך הייתה שהן הפריעו להתפתחות יישובים ולעיבוד חקלאי. אבל מגמה זו השתנתה בשנים האחרונות, וכעת יש הכרה בחשיבות האקולוגית והנופית של החולות. החוקרים מסבירים שהסיבה העיקרית לשימור החולות בניצנים היא שמדובר בקיומו של אזור מדברי בתוך נוף ים תיכוני, תכונה זו ייחודית ובעלת חשיבות עצומה.

עד לשנות הארבעים של המאה הקודמת היה כיסוי הצומח בדיונות החול בניצנים דליל ביותר. כך התאפשרה תנועה חופשית של החול שהגיע מהים ונע עם הרוח ושמר על הדיונות במצב של פעילות מתמדת. הסיבה העיקרית לדלילות הצומח הייתה פעילות המרעה וכריתת הצומח בידי חקלאים ורועים. ההבדל בין דיונה נודדת לדיונה מיוצבת נובע מההבדל בשיעור הכיסוי הצמחי.

לאחר מלחמת השחרור עזבו הפלשתינאים והבדואים את האזור ונפסקו המרעה וכריתת הצומח. החולות התכסו בצמחייה ועברו תהליך של התייצבות. באזורי חולות אחרים בעולם מוגבלת התפתחות הצומח בגלל עוצמת הרוח, אבל בישראל עוצמת הרוח חלשה יותר, לכן תהליך ההתייצבות התקדם מהר יחסית.

כיום חולות ניצנים מיוצבים ברובם, עם כיסוי צומח צפוף, המורכב בעיקר משיחי רותם ולענה. בשקעים שבחולות ישנם שרידי בוסתנים, ובהם צמחייה מגוונת עקב מפלס גבוה של מי תהום, המרווה את החולות במים. גם אוכלוסיית בעלי החיים בשמורה היא מרובה וכוללת, בין היתר, את הצבי הארצישראלי (מעל 100 פרטים), צבים, שועלים, ארנבות בר, נמיות וחוגלות.

שומרים על הדיונה הגדולה

על גבול אשדוד נמצאת “הדיונה הגדולה”, שגובה ראשה הוא כ-52 מטרים מעל פני הים. היא חולשת על ים החולות שבין אשדוד לניצנים. מדובר בדיונה דמוית סהר, שבניגוד לדיונות אחרות בארץ נחשבת ל”דיונה חיה”, הנודדת בזכות המרחב הגדול בו שרויה וגם בשל המטיילים הרבים, שבפסיעות רגליהם לא מאפשרים לקרומי החול להתייצב ומניעים, פשוטו כמשמעו, את גלגלי החול הלאה.

בראשית שנות ה-90 עמדה הדיונה במרכז מאבק ציבורי גדול, בעקבות תכנית המתאר החדשה של אשדוד שהגדירה את שטחי הדיונות שמדרום לעיר כאזורי בינוי. המאבק כלל את הגופים הירוקים, תושבים מקומיים ובעלי רכבי שטח להם משמשת הדיונה כאתר ספורט מוטורי. המאבק נשא פרי ותכנית המתאר שונתה, אם כי לתכנית החדשה אין עדיין מעמד חוקי.

בראש גבעה באתר ניצנים הישנה, שוכן מקום ייחודי הפועל להגנת הסביבה – בית ספר שדה שקמים. הוא נמצא בתוך מבנה היסטורי גדול מוכר לשימור, בית ערבי עתיק המכונה ה”ארמון”. במתחם נמצאות עמדות משוחזרות מימי תש”ח ואנדרטאות ללוחמים, כמו גם אנדרטת הברונזה “יד לאישה הלוחמת”, המוקדשת לנופלות בקרב ניצנים ולנשים הלוחמות במערכות הביטחון בישראל. בית הספר שם לו למטרה להילחם את מלחמתם של החולות והחיות, שחלקן ייחודיות לאזור הפארק, של העופות הקבועים והמזדמנים ושל הצמחייה המאפיינת את פינת החמד הזו בניצנים, אחת האחרונות מסוגה שעוד נותרו בארץ. מוצעים סיורים ליליים בפארק החולות, כולל התחקות אחר בעלי החיים, קומזיץ ובישולי שדה, וגם סיורים מודרכים בעקבות לוחמי תש”ח, הכוללים סיפורי גבורה על עמידת היישובים במלחמה מול הפולש המצרי.

“מבצע תינוק” לפינוי ילדי קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות

בעקבות החלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 בדבר חלוקת הארץ פרצו האירועים הראשונים של מלחמת העצמאות. קיבוץ ניצנים נותר מחוץ לגבולותיה המדינה היהודית, ולחבריה נשקפה סכנה ממשית מערביי המקום.
מטרת “מבצע תינוק” הייתה לפנות ילדים ואנשים שאינם לוחמים מיישובים בקו העימות עוד לפני תחילת פלישת הצבא המצרי. המשימה הוטלה על חטיבת גבעתי, והמפונים היו ילדי ניצנים, גזר, נגבה, קיבוץ גת וכפר מנחם. המבצע קרע משפחות והפריד בין אמהות לילדיהן. איש לא ידע, כמובן, מי ייוותר בחיים, ואם הקיבוץ עוד יעמוד על כנו בשוך הקרבות. חברי הקיבוץ התקשו מאוד להיפרד מילדיהם. מאידך, ישנה הדוגמה המפורסמת שתשמח פמיניסטיות לרוב, של האלחוטנית מירה בן-ארי, אשר שלחה את בנה לבעלה שנמצא במקום מבטחים, בעוד היא נשארת בקו האש. נוכחותה של האישה הנועזת הזו ליד מכשיר הקשר במחיצתם של חבריה הייתה חיונית ביותר, והיא לא היססה.

גשר עד הלום

גשר החוצה את נחל לכיש ליד העיר אשדוד. הוא נבנה בשלהי המאה ה-19 בידי השלטון העות’מאני על יסודותיו של גשר מהתקופה הרומית. זהו המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי בפלישתו בעת מלחמת תש”ח. הצלחתו של צה”ל – חטיבת גבעתי, ולאחריה טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי – לבלום את הפלישה בנקודה זו, העניקה לו את השם “עד הלום”.

הצבא המצרי פעל על פי תוכנית פלישה כוללת שתואמה עם ירדן וסוריה, ומטרתה כיבוש חיפה וצינור הנפט המוביל אליה. תפקיד המצרים היה ליצור פעולת הסחה, והם נעו בשני טורים – מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב ודרך באר שבע לחברון ולירושלים. עקב רצונם לנוע במהירות צפונה, לא התעכבו על היישובים בנגב ובמישור החוף הדרומי שעל פניהם, אלא הסתפקו בכיתורם.

אולם אז הם נעצרו בגשר, לכן “התפנו” לכבוש את היישובים יד מרדכי וניצנים. לוחמי יד מרדכי נסוגו לאחר שאזלה תחמושתם ולא נותרה להם יכולת לחימה, ואילו. ניצנים נכבשה בטנקים ובתקיפה אווירית. על אף עמידתם הנועזת של בני היישוב, לבסוף הצליחו הטנקים לחדור לשטח הקיבוץ המבוצר. ניצנים שוחררה חמישה חודשים מאוחר יותר, במסגרת “מבצע יואב”, אך השבויים הוחזקו בשבי ארבעה חודשים נוספים. חברי ניצנים מעולם לא חזרו לנקודה הזו, שבה כרוכים יותר מידי סיפורים עצובים, והקימו את ביתם החדש כמה קילומטרים מזרחית.
לאחר מלחמת העצמאות שוקם הגשר. בסמוך נמצא פארק עד הלום ובו קיר הנצחה לנופלים.

בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים ובתמורה להשארת האנדרטאות הישראליות ברחבי סיני, הוקמה על ידי ישראל בסמוך לגשר אנדרטה גדולה דמוית אובליסק לזכר חללי הצבא המצרי. הכתובות על ארבע פאות האובליסק הן בערבית, בעברית, באנגלית ובכתב הירוגליפי.
 

תל אשדוד

תל אשדוד הוא מהגדולים והחשובים שבתלי ארץ ישראל. כאן חבויים שרידי העיר המקראית העתיקה אשדוד. החרסים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מעידים שהאתר היה מיושב לראשונה כבר לפני 7,000-5,000 שנה, אם כי עיר של ממש נוסדה במקום רק לפני כ-4000 שנה.

בתקופה זו הייתה אשדוד עיר ממלכה כנענית מבוצרת. בתקופה ההלניסטית נקראה אשדוד בשם אזוטוס, ובתקופה העותומנית בשם איסדוד. שבע שנות חפירה התבצעו במקום וגילו מבנים ושרידים מופלאים משלל תקופות. על התל מספר מבנים, זכר ליישוב הערבי איסדוד, בו הוקמו מסגדים רבים.