בלוג הצילום של עפר קידר: ונציה – המאהב האיטלקי שלך 7

מאת: עפר קידר

אז כמו שקורה לכל אחד מאיתנו מפעם לפעם, מצאתי את עצמי ערב אחד לבד על מטוס בדרך חזרה לישראל, אחרי חופשה בת שלושה שבועות באיטליה. לקחתי איתי למטוס ספר ("מסעותי עם צ'רלי"), מצלמה, כרטיסי זכרון עם למעלה מאלפיים תמונות וזכרונות, משככי כאבים רבי עצמה שרשם לי האורתופד ("איטליה? נו טוב, רק תזכור שהכדורים הולכים מעולה עם פסטה וגרוע מאוד עם קיאנטי!") וקצת כסף בכיס. את הארנק, קלישאתי בדיוק כפי שזה נשמע, כייסו ממני יומיים קודם לכן ברומא.

נחזור כמה שבועות אחורה. אומרים שכל מסע מאתגר אותך ומפגיש אותך עם עצמך. מכיוון שאני מכיר את עצמי די טוב ופגשתי את עצמי לא אחת, פינקתי את עצמי הפעם באתגר חדש: גב תפוס. כמה תפוס? מספיק כדי לחייב אותי מדי פעם להשכב על הרצפה לצורך שחרור ומתיחות (בחלק מהמקרים אפילו הצלחתי לקום!) ומספיק כדי שחברת הביטוח תבהיר לי שאם יקרה משהו לגב שלי במהלך הטיול, שיהיה לי בהצלחה…

ובכל זאת, אם יש משהו שחזק אצלי יותר מכל חרדה והיפוכונדריה, זה ה-wanderlust או חיידק הנדודים. לא היו לי תקופות מאושרות יותר בחיים, מאשר אותם ימים או חודשים בהם טיילתי בעולם. ועל כן, למרות החששות, החלטתי שאם כבר לסבול מכאבי גב, עדיף לעשות את זה בחו"ל ורצוי באיטלקית. היעד הראשון, כפי שמסגירות התמונות, היה ונציה.

איך להגדיר את ונציה? ונציה היא המאהב האיטלקי שלנו. הגבר החתיך והמוצלח שלא צריך להתאמץ כדי שנכרכר סביבו. הוא פשוט עומד שם ונהנה מתשומת הלב שהוא מקבל מאיתנו, בני התמותה, שחושקים בו ומסמיקים כשהוא עובר לידנו. במילים אחרות – ונציה מהממת בצורה מעצבנת. כל תעלה, גונדולה וגונדולייר הם גן עדן לצלמים. המפות האיטלקיות על השולחנות, מוסיקת הרקע בכיכר סן מרקו והזמרים על הגונדולות – הכל מאורגן ומונח במקומו כדי לאפשר לנו התיירים להתאהב בעיר ובחוויה האיטלקית המושלמת. אז מה מעצבן בונציה?

צילום: עפר קידר

אחרי שמסתובבים קצת על האי, מקבלים תחושה שלא חיים שם אנשים פרט לתיירים, ובזמן שכולנו מהופנטים מיופיו של המאהב האיטלקי שלנו, אנחנו לא מבחינים בתג המחיר. המלונות יקרים בצורה לא פרופורציונלית לפשטות שלהם (הם קוראים לזה "עיצוב ונציאני". אני מכנה את זה: פחחחחח!!), חלק מהמסעדות הן מלכודות תיירים עם אוכל בינוני ויקר, התחבורה הציבורית יקרה בטירוף (20 יורו ליום) ורק תנסו לבקש קנקן מי ברז במסעדה או לחפש את הסופר הקרוב…

ולמרות הכל, היות שמדובר במאהב איטלקי, סלחתי לו על הכל… ככה זה כשאתה מסנוור מהשתקפות העננים בשלוליות שבכיכר סן מרקו עם הנגנים המוכשרים והמלצרים חמורי הסבר במדים המגוהצים, התעלות והגונדולות, גשר ריאלטו (יותר בכיוון של גשר-דיזל-ריאלטו), האוכל האיטלקי המעולה והמשמין (במסעדות הטובות, כן?) והכביסה שתלויה לרוחב הסמטאות הצרות. אני תוהה אם העובדה שמאות תיירים מצלמים לך את הכביסה מדי יום משפיעה על האופן שבו אתה מכבס – אתה הרי לא רוצה לגלות שכל התיירים מתעלמים מהכביסה שלך ומצלמים את זו של פרנצ'סקה השכנה, רק בגלל שבעלה שכח גרב אדום במכונה של הלבנים.

מאהב איטלקי או לא, אחרי ארבעה ימים בונציה הרגשתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה וארזתי את עצמי ביחד עם המצלמה, הספר, הגב התפוס ומשככי הכאבים והמשכתי צפונה לטיול בהרי הדולומיטים.

 

עופר קידר הוא צלם ובעל בלוג הצילום: "המצלמה מוסיפה חמישה קילו". תוכלו לעקוב אחרי הבלוג גם בפייסבוק ובאינסטגרם.

 

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

ונציה עפר קידר

 

בלוג הצילום של עפר קידר: ונציה – המאהב האיטלקי שלך
דרגו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים