xpornplease.com pornjk.com porncuze.com porn800.me porn600.me tube300.me tube100.me watchfreepornsex.com

מהבלוג של שרון היינריך: 5 שנים בפריז, 5 שנים של לחיות את החלום 2

מאת: שרון היינריך בעלת הבלוג Paris chez Sharon

היא: "אז מה היית רוצה לעשות עכשיו? נניח שהיית יכולה לעשות מה שאת רוצה בלי שום מגבלות?".

אני: "פריז, הייתי מתעופפת לי לפריז, רק כדי לגור שם ולכתוב. כותבת וחוקרת את תחום המתוקים בעיר ושוב כותבת".

היא: "אז קדימה, מה מונע ממך לעשות את זה?".

את השיחה הזו קיימתי לפני חמש וחצי שנים עם איריס, קרובת משפחה שלי, יועצת בכירה במט"י. כשאיריס שאלה אותי מה מונע ממני לעשות "את זה", הבאתי כל סיבה אפשרית ל"למה לא". החל מאישורי שהייה שאין לי, עובר בלבד שיהיה לי, באין גב כלכלי, באין בעבודה. "ומה עם היש?" היא שאלה אותי, "מה כן את יכולה לעשות כדי להגשים את החלום הגדול שלך?". כמובן שהתשובות המשיכו להיות שליליות לגמרי, עד שבשלב כלשהו בשיחה החלטתי שאין לי מה להפסיד ונכנעתי לפוזיטיביות של איריס. השיחה הסתיימה אבל אני שומרת אותה איתי עד היום.

 
גם מתוקים הם סוג של נחמה (צילום: שרון היינריך)

לפני חמש וחצי שנים, החלטתי למצוא את הדרך להגיע לפריז. אותה עיר שקיבלה אותי אליה בכל פעם שסגרתי את הביפר ונסעתי לחופשה קצרה כדי לנשום קצת. אותה עיר שהראתה לי שאפשר להיות לבד, אך לא בודדה. אותה עיר שנחשפתי אליה כבר בבית הספר "אליאנס" בחיפה, עת למדתי צרפתית עם המורות פליסי, הורטנס וגם מיכל קוליזמן. אותה עיר שחברתי (אז מורתי) רותי שמעוני, לימדה אותי לאהוב, בגלל כל מה שהיא. האמנות, הקולינריה, השירה, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה טעמתי מדלן שהביאה רותי לתלמידי שיעור תרבות צרפת, או את הפעם הראשונה בה שמעתי את השאנסונים הצרפתיים שטל שר לנו בחזרות לערבי תרבות צרפת בבית הספר.

מאוחר יותר, לבשה האהבה שלי לעיר האורות גוונים אחרים, כשהחיבור שלי לעולם הקונדיטוריה והפטיסרי הביא אותי לבקר בה כדי ללמוד עוד ועוד על עולם המתוקים הפריזאי. הייתי לוקחת כמה ימים של חופש מעבודתי המעניינת אך הסוחטת במשרד רה"מ, טסה לפריז, מקיימת סדנא או שתיים בקורדון בלו, מבקרת בסלון השוקולד או בתערוכת אפייה וחוזרת אל המחשב במשרד. בכל פעם שהייתי חוזרת למשרד, היו החברים זוכים לקבל עוד ועוד קינוחים שהצטרפו לרפרטואר שלי, אם בעקבות קורס שעשיתי ואם בעקבות קריאה מעמיקה, סרטים שראיתי או ספרי בישול שגמעתי. בביקורי התכופים בעיר האורות, הבנתי שהיא היא המכה של עולם הפטיסרי. כאן נולדים טרנדים, כאן נרקחים המתכונים שלאחר מכן יכבשו את כל העולם, כאן מרוכזים כל השמות הגדולים בתחום ולכאן אני צריכה להגיע.

 
המכה של הפטיסרי העולמית. איספהאן של פייר ארמה (צילום: שרון היינריך)

בתחילה, הרגשתי צורך עז לעשות SHARING לחוויות שלי מביקוריי בעיר, והחלטתי לפתוח בלוג. ב 3.9.2009 נולד הבלוג שלי ונכתב בו הפוסט הראשון בחיי "פריס שלי". כן כן, אתם בטח מבינים שבתחילה היו אלה המשפחה והחברים הקרובים שקבלו את הפוסטים שלי, והיו צריכים לעדכן אותי מה דעתם, איך הם מתרשמים מהכתיבה, מהעיצוב, מהתמונות. אין ספק שהם היו משוחדים, אבל הם היו אוהבים, תומכים ומאמינים בי, וכמה שזה חשוב. ישבתי בדירתי הפונה לים ברחוב רענן בחיפה וכתבתי. מתי שרק יכולתי כתבתי, על פריז, על המפגשים עם אנשים בפריז, על השוקולה החם של אנג'לינה, על שווקים, על קורס שעשיתי בקורדון בלו. כתבתי וכתבתי והנפש שלי התחילה להתעורר. אתם מכירים את זה שהנפש ישנה? היא מעט כבויה ונהיית אדישה למה שקורה סביבה. היא הולכת לעבודה, מתנהלת בשגרה, לעתים שגרה מעניינת, לעתים פחות, אבל היא עצמה כבויה. אז היא התחילה להתעורר, הרגשתי שהכתיבה מחזירה אותה לחיים, מחזירה אותי לעצמי.

החלטתי. את החלומות שלי אני עומדת להגשים עכשיו, ולא בעוד 30 שנים כשאצא לפנסיה. זו החלטה שנשמעת מאוד הגיונית, אבל רובנו לא חושבים על המשמעות שלה. החלטתי עכשיו להנות מכל רגע, עכשיו לטייל היכן שבא לי, עכשיו לעשות חוג מקרמה (לא באמת) ועכשיו לשתות קפה בבוקר לפני העבודה בלי להיות לחוצה מזה שמחכים לי 200 מיילים בהולים בדואר. החלטתי וגם קיימתי. עזבתי את העבודה, את שני התארים שעשיתי ואת הקביעות ה"נכספת" שכולם כל כך מחכים לה. זרקתי את עצמי אל המים מחתיכת מקפצה, ואני לא חובבת בריכות, ממש לא, מעדיפה את האדמה. ואז החלטתי להעמיק בתחום שאהבתי, למצות אותו, להבין אם זו התשוקה שלי. למדתי בבית הספר "אסטלה" קורס מקיף בקונדיטוריה שהיה מרתק ומקצועי להפליא. עם זאת, כבר בקורס הבנתי שלא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום. היי, יש קצת הבדל בין להציל חיי אדם לבין להכין כל היום מוסים. אבל ניסיתי, התעקשתי לצאת עם עצמי למסע אמיתי של חיבור לעצמי. עבדתי עם חברי הטוב מיקי שמו (אוהבת אותך מיקי), פתחתי לעצמי עסק קטן מהבית ואחרי שנה החלטתי – זה הזמן לחלום הגדול.

 
שמו ואני בהשקת הספר שלי (צילום: גולן אסולין)

זוכרים את השיחה עם איריס? היא התקיימה ממש עכשיו. ממש עכשיו הבנתי שזה הזמן לקפוץ באמת למים העמוקים. השיחה הזו גרמה לי להבין שאני צריכה לחפש את ה"למה כן" לא את ה"למה לא". וכך, אחרי חצי שנה מזמן השיחה, הגעתי לי לפריז עם מזוודה. פגשתי אנשים מקסימים בדרך שהסכימו לארח אותי (תודה שונית ודרור היקרים, זוכרת תמיד) ולאט לאט התחלתי את דרכי בעיר האורות. התחלתי לעבוד בשגרירות ישראל בפריז (תודה ע' ותודה לאיציק בלוך המלך) כשהעבודה הפכה לאמצעי. בבקרים הייתי בקיבוץ הישראלי ואחר הצהריים עברתי לעולם המתוקים. עברתי ממקום למקום, קראתי המון, ראיתי כל סרט בתחום ובעיקר התחלתי לדבר. צרפתית של בית ספר, מסתבר, פותחת לא מעט דלתות. עם קצת תעוזה והמון טעויות נוראיות (סליחה הורטנס) הצלחתי להכנס למעבדות וללבבות של השף פטיסיירים. לא מדובר בעניין של מה בכך, שהרי כאן ההתנהלות מאוד פורמאלית ומאוד מקצועית, לכל שף פטיסייר יש פמלייה של עובדים בתחום העיתונות והיח"צ, ורק אחרי מעבר כמה וכמה גייטורים ניתן להגיע אל הפרסונות עצמם. התחלתי לראיין אותם, לצלם, להיכנס למתחמי הייצור ולהיות חלק מהעיתונאים המסקרים את התחום. בהמשך הגיעו גם הקשרים החבריים, כשהיום אני חלק בלתי נפרד ממערך התקשורת המסקר את תחום המתוקים הפריזאי, ובכלל זה סיקור השקות של קולקציות חדשות, קשרים עם משרדי יח"צ, אירועים מתוקשרים ובעיקר חברים חדשים.

במקביל, המשכתי לכתוב ולכתוב, התפוצה של הבלוג גדלה והתפתחה והאושר הלך וגדל. קהילת העוקבים הפכה למשפחה גדולה, אנשים שהכרתי וירטואלית ולאחר מכן גם אישית, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. הגיעו הצעות לשיתופי פעולה מאתרים שונים בארץ, החלה התעניינות בהגעה של שף פטיסיירים מצרפת לישראל וכמובן שהרצון שלי להעמיק ולחקור את התחום רק הלך והעצים. בהמשך, הגיעו הפניות מהעוקבים אחרי הבלוג לסיורים קולינריים, בתחילה כתחביב לשעות הפנאי, והיום כעסק בועט ונושם שמהווה את ליבת העשייה העכשווית שלי. לפני כשנה וחצי, במאי 2014 הוצאתי את הספר שלי "הפטיסרי הטובות בפריז – מדריך לבוטיקי עוגות ומתוקים", שהתקבל בחיבוק חם בקרב הקוראים והתקשורת הישראלית וכבר אחרי חודש יצא במהדורה שנייה. ומאז, העניינים רק הולכים ומתפתחים ואין מאושרת ממני. את התחביב שלי הפכתי לעיסוק, ואת החלום שלי הפכתי למציאות.

 
מאחורי הקלעים של צילומי הספר שלי (צילום: סיון אסקיו ושרון היינריך)

לצד הימים הורודים, היו לא מעט ימים אפורים. ימים בהם השיחות עם אמא היו בסגנון "אני חוזרת הביתה, קשה לי לבד". ימים בהם האמא המדהימה שלי שהכי רוצה שאהיה לידה ענתה לי "שרוניל'ה, עוד אל תחזרי, את תתחרטי. תעברי את המשברון הזה והכל יסתדר". ימים בהם המשפחה המדהימה שלי והחברים המקסימים שלי הבהירו לי עד כמה הם מאמינים בדרך שלי, עד כמה הם תומכים בי גם מרחוק ומעודדים אותי להמשיך בחלום, אפילו שהם הכי רוצים אותי לידם (אחרת מי יכין להם עוגת שמרים שוקולד??? 🙂 ). ואז התרחש עוד טוויסט בעלילה והאהבה הגדולה של חיי נחתה עלי משמיים, ממש כך, תרתי משמע, דקה לפני שהחלטתי לחזור לארץ למצוא אהבה שם.

וכך, מה 13.8.2010 עברו להן 5 שנים, ממש היום 5 שנים שאני מתעוררת בכל יום אל החלום של עצמי. אני יוצאת מהבניין בו אני מתגוררת ורואה את האייפל מולי. כל יום אני רואה אותו לפחות פעמיים, ובכל פעם שאני רואה אותו אני מזכירה לעצמי כמה אנשים חוסכים כסף במשך כל חייהם, כדי לראות אותו רק פעם אחת. ואני, אני שכנה שלו, רואה אותו כשהוא מתעורר, כשהוא קורץ לי לפני השינה וגם כשהוא כבוי, מאוחר מאוחר בלילה. תמשיכו לחלום, אבל אל תשכחו להגשים. החיים חולפים להם ואנחנו דוחים ודוחים, לא יודעים מה יוליד יום ואת מה נוכל לממש. חמש שנים בפריז, ואתם?

 
החיים הם סרט (צילום: אייל יסקי-וייס)

שלכם

שרון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *