מאת: יעל לי

למה אנחנו נמשכים בדרך כלל לטיפוסים מסוימים?
לרובנו יש איזה שהוא אזור בקשר עם הוריו שהוא פצוע, או כואב, או רגיש. אחד איבד את אמו בלידה, אחרת חוותה גירושין של ההורים, שלישי, אבא היה עקר בית משועמם, ורביעית אמא היתה עסוקה נורא בקריירה ועם האח הקטן.
פרויד דיבר על עקרון השיחזור, על כך שכשאנחנו סוחבים אתנו משהו לא פתור – אנחנו לעולם נדונים לנסות ולפתור אותו, לסגור עניינים לא סגורים. לכן, אגב, יש סיוטים חוזרים.
כדי לסגור את הפינה הזאת, נצטרך הזדמנות שניה עם אותה סיטואציה, והסיטואציה הכי קרובה ליחסי הורה ילד היא זוגיות.
כלומר, אנחנו נבחר לנו בן זוג שמעורר בנו את מה שעורר בנו בזמנו אבא, או מה שעוררה אצלנו אמא. נשחזר. ונמצא עצמנו בסיטואציה מוכרת ומכאיבה, שאותה ננסה לתקן.
לזוגיות שלנו יש את הפוטנציאל הכי גדול לרפא אותנו, הרבה יותר מטיפול. וגם הפוטנציאל להחמיר הכי הרבה את הפצע הגדול שלנו.
אז איך מפסיקים להימשך שוב ושוב לגבר הנשוי, לאשה הביקורתית?
או שנבחר ליצור זוגיות עם מישהו שהוא לא הטיפוס שלנו. מישהו שההתאהבות בו תגיע ממקום אחר, פחות יצרי אולי, פחות מגנטי אולי, אבל גם פחות מסוכן.
והאפשרות השניה, שבמקביל להתחלת הזוגיות, במקום שבו המוח שלנו מוצף בכל מיני חמרים הורמונליים שמטשטשים את השיפוט שלנו, וממש ממסטלים אותנו, ניקח לנו יועץ. לא חייב להיות איש מקצוע, אבל מישהו שאנחנו סומכים עליו, שילווה אותנו בתהליך הזה, ויעזור לנו לא ליפול במקומות הקבועים שאנחנו נופלים בהם. כדאי שיהיה לנו צופה מן הצד, שאזורי העוורון שלנו שקופים ובהירים לו. סביר להניח שאנחנו "נופלים" במקומות דומים, ואולי הפעם נחליט, כמו ההוא שנפל שוב ושוב לאותו הבור, פשוט… ללכת מסביב.

למה אנחנו נמשכים לאותו סוג של בן זוג?
4 (80%) 1 vote

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים