רומניה שלא הכרתם: לטייל עם דובים בטרנסילבניה 2

לטייל בתוך ציור: טיול מלא פסטיבלים במחוז הרגיטה

גילי מצא I עיתונאית-צלמת, מטיילת לבד עם הבלוג לטייל עם גילי I  צילומים בכתבה: גילי מצא

יש מקומות ששווה להתעמק בהם, כדי להרוויח דברים שלא נגלים במבט ראשון או שני. במיוחד כאלו שממוקמים מחוץ למפת התיירות המקובלת, כמו מחוז הרגיטה (Harghita) בטרנסילבניה, כ-200 ק"מ, צפונית מבוקרשט בירת רומניה. הרגיטה מחכה בסתיו לחרוצים ולסקרנים שביניכם, בסיומה של תרועת הפסטיבלים הקיצית, שאותה כבר סקרתי כאן.

צוענים בטרנסליבניה I צילום: גילי מצא

צוענים בטרנסליבניה I צילום: גילי מצא

פירוש שמו של המחוז הוא "מעבר ליער", והוא מצדיק את המוניטין המסתורי שלו. שם, מעבר להרי האור של רכס הקרפטים הרומניים – שהם בגדר נכס לאומי, מצאתי שתי אטרקציות פוטוגניות, אבל מעוררות אנטגוניזם ודיונים סוערים בחוגים שקשורים בהגנת החי ולהבדיל בהקשרי זכויות אדם.

למה התכוון המשורר

לדובים ולצוענים. אלו הן שתי הסוגיות שהכי מסעירות ומדאיגות את המקומיים ברומניה, וקשה לשפוט, כעוברת אורח לרגע, מי מהן יותר אקוטית.

במחוז הרגיטה הנתונים הבאים הם בהחלט מסמרי שיער: בשטח מסתובבים חופשי על הבר כ-6,000 דובים שדוברים הונגרית (בזכות הקבוצה האתנית סקלר-Szekler), או רומנית צחה. ומהצד השני: המיעוט האנושי הכי גדול באירופה של צוענים שנקראים "ציגאן", לפי הנתונים כ-2 מיליון מהם התמקמו ברומניה, בעיקר בטרנסילבניה.

בשטח מסתובבים חופשי על הבר כ-6,000 דובים I צילום: גילי מצא

בשטח מסתובבים חופשי על הבר כ-6,000 דובים I צילום: גילי מצא

מה הבעיה עם הצוענים

הם לא אהודים על האוכלוסייה, בלשון המעטה. הצוענים לא התערו מעולם באוכלוסייה המקומית והם סובלים מגזענות מסיבית ואפליה, בין היתר בגלל שהם עצמם משמרים את בדלנותם ומסרבים לציית לחוקים, לרכוש השכלה, ולהפסיק להתחתן בינם לבין עצמם עם ילדות בגיל בת מצווה.

הימצאותם בשוליים הצרים של החברה, לא מעוררת אליהם אמפתיה, בגלל שיש להם ייצוג נכבד בבתי הכלא בטרנסילבניה, עקב מעשי שוד וארועים אלימים. ואולי הם גם שעיר לעזאזל, במדינה שבה לא בדיוק אוכפים חוקים, אלא לפעמים מכופפים אותם. מה שבטוח שהחשדנות הגורפת כלפיהם, הורסת את הסיכוי לאלו מביניהם שמנסים להתפרנס בכבוד מעבודות שחורות, שהן נחלת העבר הרחוק  וחוסר קידמה מערבית כמו: מסחר של נוצות פוך, גידול בהמות, רוכלות, נפחות, ייצור לבנים ובנייה.

צוענים I צילום: גילי מצא

צוענים I צילום: גילי מצא

קשה למצוא אימהות צועניות שיש להן נחת מבן רופא, או עורך דין, אלא יותר סביר שהוא יגדל להיות מאלף חיות בר למשל דובים, ימשיך את האומנות המשפחתית של בידור בקרקסים, או יעסוק בסחר בסוסים.

"הצועני הנודד", הוא מושג שקשור במהות האנטי-ממסדית של העם הזה, שביתו היה תמיד על גלגלים, רתום לקרונות מצועצעים. מאז הצטרפות רומניה לאיחוד האירופאי, הצוענים גרים בשכונות של מבנים ארעיים, תמיד בשולי ערים, כחלק מהיותם מיעוט מוקצה (מזכיר את הבדואים שבנגב, שדרך אגב יש עדויות שחלקם שייכים לשבט "רומה" של הצוענים).

צילום: גילי מצא

צילום: גילי מצא

המצליחים שבחבורה בנו לעצמם מגדלי שן שנראים כמו פיל בחנות חרסינה, עם צריחים, קשתות, עמודים עגולים, בניינים נובו-רישיים שמעצבנים את המקומיים ונראים כתופעה ארכיטקטונית תמוהה "איך יש להם כסף לבתים הללו?", זו שאלת מיליון הדולר שתוכלו לקרוא עליה בקישור בסוף הכתבה.

צוענים I צילום: גילי מצא

צוענים I צילום: גילי מצא

מה רע בפו הדב?

המסעדה שלהם ביערות לא עומדת בעומס של הסועדים, שהתרבו ללא פרופורציה. מסתבר שיותר ממחצית מהדובים החומים של אירופה כולה עברו להתגורר בהרי הקרפטים של רומניה.

מאות בשנים שרר דו-קיום באזור בין בעלי החיים לבני אדם, עד שהאחרונים החלו לגלח את היערות הדחוסים כדי להתיישב. הדובים הפכו לרעבים והחלו לחפש אוכל בפחי האשפה של התושבים, להתקרב לכבישים הראשיים ולאסוף אוכל שנזרק לעברם ממכוניות חולפות, וכך איבדו את רתיעתם מבני אדם.

תיירות דובית

טרנסילבניה נחשבת כמקום "בטוח" לצפות מקרוב בדובים חומים, שכדאי לדעת את ממדיהם האמיתיים: הם צומחים לגובה של שני מטרים ומעלה, ולמשקל 400 ק"ג במקרה הקל של הסוגיה. הם אוכלים מכל הבא ליד, מחסלים ירקות ופירות בכמויות מסחריות, ששים על פגרים של בעלי חיים ולא מסרבים לטעימות ספונטניות מעוברי אורח, שניקרו בדרכם ולא ידעו שבזה יקנחו גם את חייהם.

הם צומחים לגובה של שני מטרים ומעלה, ולמשקל 400 ק"ג במקרה הקל של הסוגה I צילום: גילי מצא

הם צומחים לגובה של שני מטרים ומעלה, ולמשקל 400 ק"ג במקרה הקל של הסוגה I צילום: גילי מצא

ניוז בעיתון

עצרנו לארוחת ערב במסעדה חביבה על אם הדרך. בשולחנות הצמודים עסקו בסוגיית היום – דובה, אם לשני גורים, שהסתערה על עובר אורח בבוקר, בדרכו לתחנת רכבת בעיירה טושנד. הבחור חולץ ברגע האחרון, והובהל לבית חולים במצב קשה, אחרי שהגברת הזועמת נגסה בגבו ובצווארו עד העצם. התמונות הקשות, לא לבעלי לב חלש, הופצו ברשתות החברתיות.

דובה בביקור בית

כמעט לכל מי שפגשתי, במיוחד המתגוררים באזור טושנד (Tusnad) או אגם סנט אנה, היה סיפור מסמר שיער בנושא כבד המשקל – דב. בתחילה חשבתי שמדובר באגדה אורבנית, שבמקום "זאב, זאב" של כיפה אדומה צועקים כאן "דב דב", ובאמת שלא נשמע לי הגיוני, שבלילה מתעוררים אנשים בגלל גנב נוהם מרעב, שמסוגל להושיט יד ורגל, לפתוח מקרר במטבח ולהפיל בשאון רב את כל תכולתו, אבל למחרת התמונה התבהרה.

הגענו לשמורה שבה טיילו ילדים ובילו אנשים בבגדי ים, שדיווחו על אמא דובה וצמד גורים בעומק היער. המלווה שלי הציע שנתקדם לעומק השטח למרות שלא היו בידו אמצעי מיגון (גם שוקר חשמלי נחשב ללא אתי בעיני שומרי הטבע), אבל הייתי שאננה. דייט עם דב? נשמע לי לא הגיוני.

לא חלפו דקות והמבלים בפארק החלו לנוס על נפשם. הם רצו אחורה, ואני ההפך, קדימה, עם המצלמה. דובה חומה, שבזום של המצלמה נראה היה שלא התקלחה זמן רב, רחרחה את האדמה והרימה מבט ישיר אלי. "תתרחקי. מאה מטר לפחות!", צעק לי המלווה המנוטרל.

צילום: גילי מצא

צילום: גילי מצא

פתאום היא יצאה במלוא הדרה לשביל, עם הגורים, חוצה אותו בלי מורא והיסוס. היא התקרבה לפח גדול, ואני התרחקתי לאט על עקבי, כי מתברר שאסור להפנות לה גב ובטח שלא לרוץ.

למרבה התדהמה, באגם הסמוך טבלו כמה מתרחצים, וצעירים אחדים הראו חוסר עניין במתרחש, כאילו שהם רגילים למחזה מדי יום. בסוף היום, הסביר לי האחראי על שמורת הטבע באגם סנט אנה (לא לציטוט ולא לייחוס), שלפעמים יש להם דרך מיוחדת לעקוף את הבעיה: לוקחים את הדובים התוקפניים, מעלים על משאית ומורידים לאחו באזור אחר.

נו, תארו לעצמכם, שאצלנו היו מעבירים ככה את הבעיות מעבר לגדר של השכן? נשמע פצצה. מתקתקת.

עוד על טיולים ועל דובים

מה הקשר שלי לצוענים ולמה תהיתי על קנקנם? מי זה מלך הצוענים? איפה ואיך ניתן לצלם אותם.

 

עוד על טרנסילבניה, איך טסים להרגיטה, מהי האפליקציה שחובה להתעדכן בה לפני שיוצאים לדרך ועוד – בכתבה הזו

 

רומניה שלא הכרתם: לטייל עם דובים בטרנסילבניה
4.4 (88.57%) 7 votes

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים